מספרם של הקשישים בישראל (בני 65 ומעלה) גדל בשיעור חסר תקדים. קצב הגידול של האוכלוסייה הקשישה הוא יותר מכפול מזה של האוכלוסייה הכללית. מאז שנת 1955 גדלה אוכלוסיית הקשישים פי 7.7, בעוד האוכלוסייה הכללית גדלה פי 3.7 (ברודסקי, שנור ובאר 2004).
מספרם של הקשישים בני ה-65+ הגיע בסוף 2002 ל-655.4 אלף, והם מהווים עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. בקרב האוכלוסייה היהודית שיעור הקשישים הוא 13% ובקרב האוכלוסייה הלא יהודית השיעור הוא 3.2%.
הקשישים בני ה-75+ הם 4.4% מכלל האוכלוסייה ו-45% מכלל הזקנים בישראל. בני ה-80+ הם 2.3% מכלל האוכלוסייה ו-23% מכלל הזקנים בישראל. יתרה מזאת, האוכלוסייה שגדלה בקצב המהיר ביותר בשנים האחרונות היא אוכלוסיית בני ה-80+, שהגידול השנתי בה הוא כ-6.3% (לעומת 2.7% באוכלוסיית בני ה-65+). כלומר, אוכלוסיית הזקנים עצמה מזדקנת.
המסגרת המוסדית היא מרכיב חשוב במערך השירותים הקיים עבור האוכלוסייה הזקנה.
יש שני סוגים עיקריים של מוסדות לקשישים עצמאיים ותשושים – בתי אבות, שהם חלק מהמוסדות לטיפול ממושך, ומסגרות של דיור מוגן. בסוף שנת 2000 היו בארץ כ-160 תוכניות של דיור מוגן לקשישים ובהן כ-18 אלף יחידות דיור. בסוף שנת 2002 היו 392 מוסדות לטיפול ממושך (בתי אבות ובתי חולים לחולים כרוניים) ומספר הקשישים שהתגוררו בהם הגיע לכ-29,640. 22% מהם קשישים עצמאיים, 23% תשושים, 45% סיעודיים ועשרה אחוזים תשושי נפש (ברודסקי, שנור ובאר 2004).
העלייה בתוחלת החיים והמספר הגדל של הקשישים ממקדים את תשומת הלב באוכלוסיית צרכנים זו בכל הנוגע לצרכיה ולגורמים המשפיעים על רווחתה.
בתי האבותמזוהים עם המוסד המסורתי, ואילו הדיור המוגן נתפס כמקום המציע לדייר עצמאות, אוטונומיה ופרטיות, כמסגרת הממוקמת ברצף השירותים לקשישים בין בית האבות ובין הדיור הקהילתי, מעין יצור כלאיים המנצל את יתרונותיה של המסגרת המוסדית ואינו לוקה בהשפעות השליליות של המוסד הטוטאלי. מוסדות הדיור המוגן אינם אחידים. יש מוסדות דיור מוגן לא ממשלתי, שהתשלום עבור המגורים בהם נעשה על ידי הדיירים בלבד, ויש מוסדות דיור מוגן ממשלתי, שהוקמו על ידי גורמים ממשלתיים, מתופעלים ע"י גורמים לא ממשלתיים, ואליהם מתקבלים הדיירים לפי כללי זכאות והמדינה משתתפת בעלויות האחזקה. המחקר הנוכחי עוסק בדיירים המתגוררים במחלקות לעצמאיים בבתי אבות ובדיור מוגן.
אחת הסוגיות המרכזיות לגבי החיים במוסדות עוסקת באפשרות של הדיירים להשפיע באופן ישיר או עקיף על תנאי חייהם ולהיות שותפים להחלטות הנוגעות לשגרת פעילותם היומיומית.
השתתפות צרכנים בארגוני רווחה וחיזוק השפעתם על המדיניות ודפוסי הפעולה של ארגונים אלו נתפסים כיום כזכות בסיסית של אזרחים החיים בחברה דמוקרטית. תפיסה זו באה לידי ביטוי בניסיונות לעודד השתתפות צרכנים בארגונים שונים כמו בתי ספר ופנימיות ובשיתוף נציגות של תושבי שכונות בוועדות היגוי הקובעות ומנחות תוכניות קהילתיות שונות.