בית האבות הוא מרחב חברתי המוקצה לאנשים שעקב גילם איבדו תפקידים חברתיים ומשפחתיים. מנקודת מבט מבנית מדובר בחברת דיירים הומוגנית בעלת מאפיינים משותפים. התנאים הפיזיים של מגורים בסביבה גיאוגרפית אחת, המאפשרת מפגשים תכופים בין הדיירים, הפיצול והניתוק בין ההווי התרבותי של הדייר במוסד ובין הערכים והמציאות שמחוץ למוסד ( Hazan 1980, 1992 ,Gamliel 2000 Percival 2001 , ) הם גורמים המגבירים תחושה של גורל משותף ומסייעים לטיפוח קהילה של דיירים ולעיצובה. הספרות מצביעה אפוא על כך שהמבנה של חברת הדיירים מאפשר חיי קהילה וקשרים קרובים בין הדיירים.
אולם מחקרים שבדקו את הקשר שבין דיירים במוסדות מדווחים שקשר זה הוא קשר שטחי המתבטא בעיקר במשחקי ברידג' משותפים ובשיחות על נושאים לא אישיים ( Shere 2001 , Hazan 1994 Verhallen, Wilma, Kerkstra, Van Der Heijden& Bensing 1998).
אם כן אנו למדים שאף שהמבנה של חברת הדיירים במוסדות מאפשר חיים קהילתיים, לא מתפתחות בחברת הדיירים במוסדות תחושה של "יחד" ותחושה של "אנחנו", המתבטאות בפעילות משותפת של הדיירים למען עצמם. הדיירים מקפידים מאוד על גבולות אישיים ושומרים על מרחק פסיכולוגי בין-אישי ( Streib & Metsch 2002 ). הקשיים בניידות, בשמיעה, בראייה ובזיכרון מגבילים גם הם את הקשר שבין הדיירים ( Kovach& Roinson 1996 ,Kleemeier 1961 , Lawton 1985 ).
תחושה של קהילתיות ותחושה של "אנחנו" נחשבות בספרות המחקרית לגורמים מרכזיים המשפיעים על עוצמת ההשתתפות במוסד ( Keith 1982 ) ולשלב בסיסי בתהליך של בניית ייצוג עצמי (סדן 2002). ככל שתפיסת הקשר בין הדיירים גבוהה יותר, כן תגבר המוטיבציה להשתתפות. תחושה של יחד יוצרת מחויבות הדדית ואחריות של הדייר לחברת הדיירים, בונה שיתוף פעולה עם האחרים ונכונות לעזרה הדדית.