התכונות הפנימיות של המוסד משפיעות במידה רבה על תוכן הפעילות של הקשיש במוסד, על רמת פעילותו ועל בחירת פעילויותיו. תכונות המוסד אינן גורם פסיבי בקביעת התנהגות הדיירים במוסד. החשובות שבין התכונות המוסדיות המוזכרות בספרות המחקרית כבעלות השפעה על השתתפות הדיירים הן:
א. מבנה המוסד – גודל השטח, מספר התושבים והמבנה הפיזי. מבנה המוסד משפיע על המקורות והמשאבים העומדים לרשות הדייר (Lawton 1977). לתנאים הפיזיים השפעה על תחושת הקהילתיות של הדיירים ועל היכולת שלהם להכיר דיירים אחרים וליצור עמם קשר. הם משקפים את מידת ההתחשבות בצרכים הפסיכולוגיים של הדיירים ומשפיעים על טיב האינטראקציה שבין הצוות לדיירים ובין הדיירים לבין עצמם (, Towsend 1962 Keith 1982).
• גודל המוסד – מוסדות קטנים מאופיינים ביחס יותר אישי וביכולת בחירה גדולה יותר. מוסדות גדולים מתאפיינים בפורמליות וביותר ניכור (Riportella & Slesinger 1982 ).
• תנאים פיזיים – למשל, מתקנים פיזיים המותאמים למסוגלות של הדיירים ומאפשרים ניידות ומקומות המאפשרים פרטיות, התורמים לתחושת עצמאות ושליטה. שטחים ציבוריים מאפשרים קשר ומפגש בין הדיירים Carp 1994)).
o צפיפות המגורים במוסד – מתבטאת במספר גדול של יחידות דיור בשטח מצומצם (Gal, Gove & Mcpherson (1972. הצפיפות יוצרת צורך בשמירה קפדנית על גבולות המרחב האישיStokols 1972) ), גורמת להצפה של גירויים, עלולה להגביל את חופש ההתנהגות ולגרום לפרט לחשוש מהסגת גבול ולשמור באופן קפדני על מרחק פסיכולוגי מדיירים אחרים (Verhallen, Wilma, Kerkstra, Van Der Heijden & Bensing 1998), המתבטא בקשר שטחי ביניהם ובשיחות על נושאים לא אישיים.
ב. הרכב חברת הדיירים – כפי שהוא מתבטא בתכונות הדיירים, במשאביהם האישיים ובמידת ההומוגניות של חברת הדיירים – קובע את השונות שבין המוסדות.
הומוגניות חברתית שמקורה בעולים חדשים שעלו לישראל בגיל מבוגר יוצרת חברה המאופיינת בתחושת זרות בארץ, באי-ידיעת השפה העברית ובקושי להשתלב בחברה שמחוץ למוסד (Arredondo & Patricia 1981, Bar-Yossef 1968, Berdes & Eckert 2001, Bochner1986, Grove & Torbioern 1985, Wong-Rieger1984) . אלו הם גורמים המגבירים את תחושת התלות ההדדית שבין הדיירים ואת תחושת הקהילתיות, אך במקביל יוצרים תחושה של ירידה בסטאטוס וברמת המסוגלות ( (Hazan 1992, ולכן עלולים להיות גורמים הבולמים פעילות של השתתפות.
ג. עמדות הצוות הסיעודי וההנהלה כלפי ההשתתפות – הצוות הבכיר משפיע על ההשתתפות בשל היותו קובע מדיניות (Schellenberger & Bosman 1978). הצוות הסיעודי משפיע על ההשתתפות גם משום שהוא זה שצריך לאפשר את חופש הבחירה, האוטונומיה והשליטה (Spilerman & Litwak 1982). פיקוח נוקשה של הצוות על הדיירים (Carp 1994) עלול שלא לאפשר להם שליטה ובחירה. לעומת זאת, נהלים המאפשרים לדיירים פרטיות וחופש בחירה, עמדה התומכת באוטונומיה של הדיירים וסובלנות וכבוד להחלטותיהם ( Byrd 1983, Carp, 1994 Newmark 1963 ) מעודדים השתתפות ומגבירים אותה.אווירה דמוקרטית מספקת לדיירים מרחב חופשי להבעת דעה Moos 1980) ,Getzel 1983). יחס של כבוד לוועד ולהחלטותיו מאפשר לוועד לתפקד כמנהיגות של הדיירים ולייצג אותם בפני ההנהלה והצוות (Newmark 1963). ווזנר (1996) ממיין את המוסדות על פני שני צירים – ציר של טוטאליות מול אינדיבידואליזם-פלורליזם וציר של אוטוקרטיה מול דמוקרטיה.
ד. הקצאת משאבים ליצירת מסגרות השתתפות ועידוד מעורבות הדיירים במוסד – הקצאת משאבים לבניית השתתפות דיירים מתבטאת בהקצאת כוח אדם מקצועי לעיסוק בהשתתפות ובמתן תגמולים מיוחדים לצוות ולדיירים המעורבים בגופי ההשתתפות (קטן 1990/1989).
הספרות המחקרית יוצרת הבחנה ברורה בין מבנה הסביבה המוסדית של הדיור המוגן לזה של בית האבות. בתי האבות מוצגים כארגונים טוטאליים שסביבתם המוסדית פועלת בכיוון של צמצום אפשרויות ההשתתפות והבחירה של הדיירים (Bennett 1963, Goffman 1961, Townsend 1962). מוסדות הדיור המוגן מוצגים כמסגרת הדומה יותר למגורים בקהילה. הסביבה המוסדית של הדיור המוגן שונה מזו של בתי האבות בכך שהיא מספקת לדיירים גירויים חברתיים רבים יותר (גמליאל 1999, חזן וגמליאל 2003) ומאפשרת להם עצמאות, אוטונומיה, פרטיות ובחירה של שירותי בילוי ושירותים של שעות פנאי (יאול 1999, ליטווין 1997, Crenshaw, Gillian, Kidd, Olivo & Schell 2001 ,Carder 2002),
כלומר, המסגרת המוסדית של הדיור המוגן מספקת תנאים המעודדים את השתתפות הדיירים. למרות האמור לעיל, מספר מחקרים מצביעים על הדמיון הקיים בין מסגרות הדיור המוגן ובין בתי האבות ועל כך שלשתי צורות מגורים אלו מאפיינים סביבתיים זהים (ליטווין 1997, קפלן 2002, Pruchno & Rose 2000).