לגל העלייה הגדול מברית המועצות בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היו השלכות מרכזיות בפיתוח מכלול השירותים הציבוריים לקשישים בישראל. שיעור הקשישים בקרב אוכלוסיה זו היה גבוה לעומת שיעור הקשישים אצל האוכלוסיה הותיקה (13.3% לעומת פחות מ10%) – דבר שגרר גידול של כ-17% בשיעור הקשישים בישראל. גידול מהיר זה דרש הרחבה של סל השירותים שניתן עד אותו הזמן. אחד מהשירותים הללו היה דיור מוגן ציבורי.
בנוסף למספר הגבוהה גם המאפיינים של קשישים עולים שונים במידה ניכרת מקשישים ותיקים ואופי השימוש שלהם בשירותים השונים שונה אף הוא.
אחד הנושאים העיקריים בקליטת העולים הקשישים היה עניין הדיור. יש לזכור כי אופי סביבת המגורים משפיע בצורה ניכרת על רמת הפעילות, אופי הפעילות וההרגשה הכללית של הקשישים. ההוצאה על סעיף הדיור גבוהה מאוד במיוחד לקשישים עולים כיוון שרובם מתקיימים על ידי קצבת הזקנה של הבל"מ. קשישים אלו מקבלים הטבות בלקיחת משכנתא אולם מכיוון שאינם עובדים, גם הוצאות אלו גדולות מדי.
כתוצאה ממצוקת הקשישים העולים החליטה המדינה, בעזרת גופים כגון אשל ועמיגור להקים דיור מוגן ציבורי אשר יענה על הצרכים של קשישים אלו. כך קמו בארץ מרכזי דיור מוגן במרכז ובעקבותיהם מרכזי דיור מוגן בצפון ודיור מוגן בשרון. דיורים אלו הם דירות אשר קשישים חסרי בית ועצמאיים זכאים להשתכן בהן במחיר מסובסד ובנוסף, לכל יחידת דיור שכזו ישנם שירותים המותאמים לקשישים כגון אם בית, שירותי כביסה, מפגשים חברתיים ומרכזי יום וכו'.