תהליך הזקנה עלול להפחית את תחושת היעילות העצמית של האדם בשל חוסר ידיעה כיצד ניתן להתמודד עם ההאטה בפעילות ועם הירידה בכישורים. גיל מתקדם מאופיין באובדנים בתפקודים השונים, כמו תפקוד החושים, זיכרון, מהירות תגובה וכושר גופני. אובדנים אלו עלולים לגרום לתחושה של חוסר שליטה בחיים ולכן גם לתחושת יעילות עצמית נמוכה ביכולת להשיג תוצאות.
נוסף על האובדנים הקשורים לגיל הזקנה, יש עוד גורמים המשפיעים על ההפחתה בתחושת היעילות העצמית ומקורם במבנה החברה המערבית ובתרבותה:
א. האילוצים שמבנה החברה מכתיב לזקן, כמו אובדן תפקידים חברתיים והיציאה לגמלאות, מצמצמים את האפשרות של מתן ביטוי ליכולת.
ב. הערכים של החברה המערבית מבליטים את הירידה בתפקוד בזקנה ואינם מתייחסים ליתרונות המאפיינים גיל זה, כמו ידע, מומחיות, מיומנות וניסיון.
ג. הגיל הכרונולוגי נעשה הממד העיקרי של ההערכה העצמית. שינויים בביצועים של האדם הזקן, גם כשהם נובעים מהסביבה החברתית-תרבותית, מיוחסים בטעות להזדקנות הביולוגית.
האינטראקציה שבין השינויים ביכולת ובין המבנה והערכים של החברה המתבססים על דעות קדומות וסטריאוטיפים חברתיים (ageism) מצמצמת את תחושת היכולת ואת ההערכה העצמית של הקשישים (Palmore 1990 ) וגורמת להם לחוש עצמם חסרי מסוגלות עצמית במגוון מיומנויות הנדרשות לעיצוב המציאות החברתית שבה הם חיים (Bandura 1997).
ד. תכונות המוסד, לפי Bandura, הן גורם נוסף בעל משקל המשפיע על תחושת היעילות של הדיירים. סביבות מונוטוניות מפחיתות את התפקוד הקוגניטיבי של הזקן, מאפשרות רק מעט מחשבה ומעט שיפוט עצמי. סביבה מוסדית המטפחת יחסים חברתיים בין הדיירים ומאפשרת סגנון חיים פעיל מגבירה את תחושת היעילות של הדיירים.
זקנים מביעים בדרך כלל פחות רצון לשליטה אישית. אולם ההבדלים בעוצמת הרצון לשליטה נקבעים במידה רבה על ידי תחושת היעילות ביכולת להשיג תוצאות. חיים במוסד יכולים לתרום להגברת תחושת היעילות של הדיירים, אם המוסד ייתן להם עזרה סלקטיבית במינון מתאים. עזרה כזו מהווה תמיכה, מגבירה את תחושת השליטה של הדיירים, מפתחת מיומנות של התגברות על קשיים, מגבירה את עצמאותם ועושה אותם לפותרי בעיות טובים יותר.
ההנחה שיש קשר בין ההשתתפות לתחושת היעילות העצמית מסתמכת גם על תוצאות של מחקרים, רובם על אודות צעירים, שבהם נמצא שלתחושת היעילות העצמית השפעות על תחומים שונים של התנהגות הפרט, כמו שינוי בהתנהגות חברתית ( ,(Kasdin 1979 נכונות להישגיות ( ,(Bandura & Schunk 1981 התפתחות אישית ובחירת קריירה ( (Betz & Hackett 1981 ופוביות (Bandura & Adams 1977 ,Biren & Wilson 1981). בכולם נמצא שתחושת יעילות עצמית מנבאה את מידת השינוי בהתנהגות. לגבי קשישים – נמצא קשר בין מידת האמונה ביעילות העצמית ובין מצב רוח דפרסיבי (ספוסניק, לומרנץ ושמוטקין 1989).
לסיכום:
עד כה לא נערכו מחקרים הבודקים את הקשר שבין תפיסת היעילות העצמית והשתתפות קהילתית, ולא נערכו מחקרים הבודקים את תפיסת היעילות העצמית של דיירים בחיים החברתיים במוסד ובהשתתפות.
עם זאת, מכיוון שתחושת היעילות העצמית קובעת את בחירת המטרות ומשפיעה על הנכונות לעמוד בקשיים ובתסכולים ועל מהירות ההתאוששות מכישלונות, ככל שתפיסת היעילות העצמית של הדייר גבוהה יותר, הוא לא יחשוש לקבל על עצמו תפקידים חברתיים והחרדות שלו מההשתתפות תהיינה קטנות יותר.
תפיסת היעילות העצמית שלו תקבע גם את המבנים ואת האמצעים של ההשתתפות שלדעתו יתאימו לאישיותו
גורמים נוספים שעשויים להשפיע על נכונות הדייר להשתתף קשורים במשמעות הסובייקטיבית של פעילות זו עבורו, בערך ובחשיבות שהוא מייחס לתגמולים שהיא מספקת לו ובצרכים שעליהם היא עונה. נושא זה יידון להלן.