המוסד אינו מנותק מהסביבה החיצונית לו. קיימת חדירה מתמדת של הערכים, הנורמות והתרבות הרווחים בחברה הרחבה אל תוך המוסד, והם משפיעים על העולם החברתי של הדיירים, על הנהלת המוסד ועל אנשי הצוות העובדים בו. התשומות הערכיות-תרבותיות של הסביבה החיצונית למוסד עשויות להשפיע במידה רבה על הציפיות מהזקן, על תפיסת תפקידיו כדייר המוסד, על טיבם של התפקידים שימלא, על התחומים שבהם יהיה מעורב, על שיטות ההשפעה שינקוט ועל נכונותו ונכונות המוסד להקים צורות, מסגרות ומבנים של השתתפות.
הערכים הם גורם הקובע הסדרים חברתיים, מניע פעולות חברתיות ומשפיע על התהליכים ויחסי הגומלין שבין הדיירים ובין המוסד והצוות (Apter 1964, Geertz 1964, Williams 1979 ). אנו עדים לכך שבחברה הרחבה רווחת כיום תפיסה ערכית-תרבותית התומכת ברעיון השתתפות הדיירים ובמעורבותם בהחלטות הנוגעות לאופי השירותים שהם מקבלים, אולם השפעת התפיסה הזו על המוסדות השונים אינה זהה. השינויים התרבותיים והכלכליים וצמצום טווח השירותים והאחריות של מדינת הרווחה יצרו סוגים שונים של תוכניות מוסדיות לזקנים. תוכניות אלו נהנות ממעמד ערכי-חברתי שונה. ההבדלים הקיימים במעמד הערכי של המוסדות ודייריהם משפיעים על הציפיות החברתיות מהמוסד ומהדיירים גם בתחום ההשתתפות.
קנה מידה אחד לחלוקה של התוכניות המוסדיות הוא דימויי היוקרה והכוח הנלווים למשאבים הכלכליים של הדיירים. התרבות הקפיטליסטית יוצרת הבחנה בין שני סוגים של מוסדות לקשישים ובין דיירים בעלי זהות שונה. בסוג האחד של המוסדות מתגוררים דיירים אמידים בעלי משאבים כלכליים, המוגדרים כ"צרכנים" (Kane 2001) בעלי יכולת בחירה שיש להתחרות עליהם. הדימוי החברתי של דיירים אלו הוא של זקנים מטופחים, פעילים, בעלי כוח והשפעה (חזן 2002), הנהנים ממגוון אפשרויות של חיי תרבות ופעילות. הסוג האחר הוא מוסדות שבהם מתגוררים דיירים חסרי משאבים כלכליים, כמו עולים חדשים ואנשים מעוטי יכולת כלכלית, שהמדינה משתתפת בתשלום אחזקתם במוסד. הסטאטוס החברתי של מוסדות אלו נמוך, והדיירים המתגוררים בהם מוגדרים כ"מקבלי שירותים". הם מזוהים עם אומללות ועם חסכים חברתיים וכלכליים. הציפיות החברתיות מדגישות את הצרכים הטיפוליים של דיירים אלו, את הצורך בהגנה עליהם ואת התלות שלהם במוסד (גמליאל 1999).