קנה מידה ערכי נוסף לחלוקה של המוסדות קשור בדימויי הזקנה לעומת דימויים של גיל הביניים. ההבחנה כאן היא בין מוסדות הנקראים בתי אבות ובין מוסדות המכונים דיור מוגן. בסולם הערכים החברתי נתפס בית האבות כמקום המאכלס בתוכו את הזקנה, מקום המוקצה מחמת מיאוס בשל קרבתו למוות (חזן 2002, חזן וגמליאל 2003), מקום שהחברה מבקשת להתרחק ממנו. בשונה מבית האבות, הדיור המוגן מייצג בסולם הערכים החברתי מרחב חברתי מלא זוהר, שתכניו מזוהים עם גיל הביניים, מקום אופנתי מלא פעילות המאכלס בתוכו זקנים בריאים ומתפקדים, מקום המותאם לצרכים של "הזקן החדש" החי בחברה בת זמננו (קפלן 2002). גיל הביניים מזוהה עם עצמאות, שליטה וכוח, ואילו גיל הזקנה מזוהה עם תלות, חולי וחולשה. הדימויים החברתיים קובעים את הציפיות מהזקן, מגדירים את תפקידיו ומעצבים את התנהגותו. סדרי עדיפויות, ברירת אינטרסים, הכרעות ובחירה נקבעים על ידי התרבות (חזן 2002, 1985).
ציר של תרבות וערכים
קפיטליסטיים
"צרכנים"
1 3 ציר של
זקנה גיל הביניים דימויי הזקנה
2 4
"מקבלי שירותים"
הערכים החברתיים מבחינים אפוא בארבעה סוגים שונים של מוסדות לזקנים ברצף הנע על שני צירים: הציר האחד הוא ציר של התרבות והערכים הקפיטליסטיים, המקשרים בין משאבים כלכליים ובין יוקרה, כוח והשפעה. תפיסת הדייר כ"צרכן" פירושה הכרה בזכויות שהוא רוכש לעצמו במוסד תמורת כספו, הכרה בכוח שהמשאבים הכלכליים מעניקים לו, כוח שעשוי לקבל ביטוי בהשתתפות במוסד. לעומת זאת, דיירים חסרי משאבים מקושרים עם תלות ועם צורך בהגנה, והמוסדות שבהם מתגוררים דיירים אלו מקושרים עם הענקת טיפול. הציר השני הוא ציר של יוקרה או סטיגמה, לפי המידה שבה מקושר המוסד עם דימויי הזקנה. דימויים של גיל הביניים מגדירים ציפיות גבוהות לבחירה ולשליטה ולכן גם להשתתפות פעילה של הדיירים, ואילו הציפייה מדיירים המזוהים עם דימויי הזקנה היא לתלות, לחולשה ולחוסר אונים ולכן גם להשתתפות מוגבלת.
חלוקת המוסדות על פי השפעת הערכים החברתיים היא כדלהלן:
1. בתי אבות יוקרתיים המאוכלסים בדיירים שהכנסתם הכלכלית גבוהה ומוגדרים כ"צרכנים", אך מזוהים עם הדימויים הסטיגמטיים של הזקנה. קיימת כאן הכרה ערכית-חברתית בכוחם של הדיירים וציפייה שהמוסד יעשה כל שביכולתו כדי להשביע את רצונם – כפרטים וכצרכנים, אולם הערכים החברתיים הקשורים בזקנה יוצרים ציפיות נמוכות לגבי ההשתתפות המאורגנת באמצעות ועדים.
2. בתי אבות המאוכלסים בדיירים שמצבם הכלכלי ירוד, הסובלים הן מסטיגמה של דיירים חסרי אמצעים המקבלים שירותים מהמדינה והן מסטיגמה הקשורה בדימויי הזקנה, בהתאם לערכים החברתיים דיירים אלו הם הסמל המובהק של תלות וחוסר אונים. האמון של הדיירים ושל המוסד בכוחם של הדיירים וביכולתם נמוך, תפיסת הצוות הסיעודי היא של צורך ב"הגנה" על הדיירים ומתן טיפול, והדיירים תופסים עצמם כחסרי אפשרות בחירה בין מוסדות ועם כוח מצומצם כלפי המוסד. זוהי תפיסה ערכית המגבילה את ההשתתפות.
3. מוסדות דיור מוגן לא ממשלתי – מוסדות יוקרתיים המזוהים עם גיל הביניים ומאוכלסים בדיירים בעלי משאבים כלכליים גבוהים. הם נהנים מיוקרה הנובעת ממעמד כלכלי ומשייכות ללא זקנים. לדיירי מוסדות אלו כוח רב, שהערכים החברתיים מכוונים אותו אל השתתפות ערה, הן במישור הפרטי כ"צרכנים" בעלי זכויות והן במישור הכללי כחברה שבה מתקיימים כל הסממנים החברתיים המאפיינים את החברה החוץ-מוסדית, כגון השתתפות באמצעות ועדים פעילים המשפיעים על החיים במוסד.
4. מוסדות דיור מוגן ממשלתי – מוסדות המזוהים עם גיל הביניים אך אינם מוסדות יוקרתיים, משום שהם מיועדים לאוכלוסייה חלשה, בעלת משאבים כלכליים מצומצמים. חוסר האפשרות לבחור במוסד מגבילה את כוחם של הדיירים. עם זאת, הזהות של גיל הביניים דוחפת את הדיירים להתנהגות השתתפותית פעילה כמו זו הנהוגה בקהילה הלא מוסדית.
הערכים החברתיים מקבלים ביטוי גם בחוקים ובתקנות שקובעים קובעי המדיניות ובמערכת הפיקוח האוכפת קיום חוקים ותקנות אלו. תקנות משרד הרווחה מחייבות קיום ועדים והשתתפות דיירים (משרד הרווחה 2001), אולם רק בתי האבות ומוסדות הדיור המוגן הממשלתיים נמצאים תחת פיקוח משרד הרווחה ומחויבים לעמוד בדרישותיו בנושא ההשתתפות. לא קיים פיקוח של משרד הרווחה על הדיור המוגן הלא ממשלתי, הנתפס כמקום מגורים בלבד וכחלק מהקהילה הרחבה, ודייריו אינם מוערכים כזקוקים להגנה של המשרדים הממשלתיים ושל הפיקוח על המוסדות. היעדר פיקוח הבודק את קיומה של השתתפות דיירים מצמצם את השפעת הדיירים ומגביר את כוחו של המוסד.